השנה היהודית לא מתחילה בראש השנה. היא מתחילה במוצאי שמחת התורה. אז כביכול נגמרים התירוצים. כבר קשה הרבה יותר להגיד אחרי החגים (אחרי חנוכה לא ממש משכנע). המשק והמדינה יוצאים מההקפאה שבה הם היו. זה בדיוק הזמן שלהם ושלנו להתחיל לנסות לעשות שינוי קטן.

אם נרצה או לא נרצה, העולם כבר ישתנה קודם. פתאום החדשות כבר לא פרובינציאליות, פחות רכילותיות ומדברות על תהליכים בעולם: בחירות בארה"ב, משבר כלכלי, משברי האנרגיה ובתוך כך הטרנד הירוק.

מה מקומו של האמן בתוך כל זה? קשה להגיד ועוד יותר קשה להעלות את הדיון השחוק על אמנות מגויסת. אבל בין אם ירצה ובכך ובין אם לא, האמן עושה שינוי. אם לא בחיי המעשה, בתודעה. ואם לא בתודעה, ברגש. אפילו אמפתיה קטנה שנוצרת בין קהל ליצירה מהווה שינוי, ואולי אף משפרת לשנייה את האדם והחברה.

הפעם בקצתרבות כתבינו מזכירים לנו שהאמנות, ובתוך כך מדעי הרוח, יכולה לשמש אות אזהרה או זיכרון לתופעות שרלוונטיות לחיינו גם היום. אלי אשד מזכיר לנו בסקירה על הספר "התמוטטות" שחברות התמוטטו עוד לפני המשבר הכלכלי הנוכחי וגם לפני המשבר הגדול של 1929. איסלנד לא לבד. חברות גדולות, לא פחות עשירות ואמנותיות מאיסלנד, התמוטטו מתוך עיוורון למשאביהן, מתוך הרצון לפאר את סביבתן בכל מחיר, בלי לשים לב שהן הורסות אותה ואת עצמן בדיוק כפי שאנחנו הורסים את עצמנו.

גם שועי רז מזכיר לנו, באמצעות "השטן בעיר הלבנה", כיצד הבנייה והקפיטליזם הדורסני דומים בעוצמתם לרוצח שאינו מבחין בין מטרותיו, והמטרה היא שמקדשת את האמצעים, והאמצעי (כסף) הוא המטרה.

אולי אם נדע להקשיב ולראות את ההיסטוריה ואת האמנויות הגדולות המתעדות את המחשבות, את הרגשות ואת הפחדים האפלים שמייצגים גם אותנו, אולי נהיה פיכחים יותר לגבי עצמנו ולא נגיע למצב שנצטרך למחות, כמו נאס ופיירווטר (כתבתה של רותם אלפר), על איוולתם של מנהיגי ההווה ועל החברות שמביאים אותם לגדולה.

מספיק רק קצת שינוי, רק קצתרבות.

ד.ק