בספרה של עדנה שמש שישה סיפורים על יציאה ועל פליטות רגשית- על דמויות המוגלות מחייהן הקודמים ומתקשות להרפות.

אמסטל מביא את סיפורה של אמו של טולי. תמונות הגברים המתים של חייה, ליאון ומורדי, מביטות בה מבעד לקירות והיא מעשנת ונאנחת. פעולותיה בהווה מזכירות לה את מעשי העבר ומשמשות כאנדרטה. בישול ואפייה בחייה הן פעולות המחליפות רכות נשית-אימהית, אמצעי להתגבר על "אוקיינוס הזרות" (עמ' 14) בינה ובין בנה, בינה ובין דמותה המקומטת הנשקפת במראה.

גיבורת הסיפור שיהאב, חווה פליטות משולשת: מגופה המתנוון והמקריח; מביתה ומקהילתה. היא מתקוממת על החרבת ביתו של שכנה המנוח, שנהרס ונמכר כדי להפוך לבית 'סופר-דופר' (עמ' 46). לבסוף היא פליטה גם מאותה נחמה שנדמה היה לה שמצאה במדורת הפועלים הערבים.

התפנה קוד הוא סיפור על המתנה למותו של אדם בבית מרפא, על מנת שיוכל אדם אחר, שבחיים אחרים היה אב ובעל, לתפוס את מקומו. בדרך, בזמן ההמתנה, נהפך האב לאבן.

לתיתי מהבולה, גיבורת הסיפור הרביעי, אין פגם גופני, המחלה שלה היא בלב. תיתי הורחקה מאהבת אם, מדאגה של משפחה. אם תלך לאיבוד - איש לא יחפש אותה. תיתי נושכת את ידיה, אולי משוועת למחלה שתגאל אותה מייסורי הלב. היא מתלוננת לעצמה - באין אדם שישמע,"'כמה כואב הכאב"(עמ' 66).

בערבסקה אנו פוגשים שתי נשים, שתיהן אימהות, שתיהן בהריון מתקדם, ובכל זאת הקשר ביניהן הוא קשר של קירוב וריחוק הן אוגרות, אולי בבטנן התפוחה, את אי השקט שנכנס לאור הסכסוך. שמש מתארת את הפחד והחשדנות ביניהן כ "...קור סמוי הנטווה בחשאי מבטנו של עכביש ארך-רוח.."(עמ' 89).

כל נדריו, הסיפור אשר חותם את הספר, הוא יוצא דופן. גם הוא מתחיל בפליטות, בגבר הנאלץ להיפרד מאשתו הגוססת ומילדיו שגדלו ומחייו כפי שהיו עד כה. אך בניגוד לשאר הסיפורים, סיפור זה מציע תקווה, חלון נפתח, אולי אפילו דרך חדשה.

ששת הסיפורים עוסקים באפוקליפסה אישית, הם סיפורים על מה ש"גומר" בני אדם: אהבת אם טורפת, מחלה והתפרקות גופנית, זיקנה המרוקנת דמות מזיכרונותיה, לב ההופך אבן, יתמות ממשית ורגשית. גיבורי הסיפורים הם בו-זמנית פליטים מכורח נסיבות חייהם, אך גם כאלה שאחראים בעצמם לפליטות של אחרים, קרובים להם - בניהם, בנותיהם, נשותיהם, שכניהם.

גיבורי הסיפורים הם אנשים "פגומים", "אנשים בלי", חולים, אלמנים ויתומים, חסרי בית, משוגעים, פליטים. הם אנשים חסרים, או כפי שגיבורת הסיפור שיהאב מנסחת זאת: "הרגל עם הבלי נעל. הראש עם הבלי-שערות. האישה עם הבלי מפתח"(עמ' 51). כל אחד מהגיבורים השרויים במצוקה, בשל אי-התאמתו, חריגותו, סבלו, מהווה עונש עבור מישהו אחר - ומלאכת התיקון, מלאכת מילוי החסרים, על-פי רוב נכשלת.

בולטת בסיפוריה של שמש נוכחותם של הטבע ושל בעלי-החיים כיחידה אחת. בעלי החיים, הנוף, עונות השנה, פרחים וכדומה הם ראי לנפשו של הגיבור - הם דרך עבור הקורא לגעת ברגשותיהם הקהים, המודחקים והנעולים של הגיבורים. את מקומו של החסר ממלאים בעלי החיים - במערכות היחסים בין הדמויות, ובין דמויות לבין עצמן, כך למשל הכלב אוניקס בסיפור "כל נדריו",ש"במבטו יש יותר חיוניות משיש בעיניה הריקות של תמה.." (עמ' 100); הזבוב בסיפור "אמסטל," שמחדד את הבנתו של טולי את אהבת אמו כאהבת אם טורפת ומאפשר לו, אולי, להיחלץ ממלכודת הפתאים הזאת; או החשופית הזוחלת לרגליה היחפות של גיבורת הסיפור "שיהאב"', שהיא רואה בה, חסרת בית וקירחת כמוה, שותפה לגורל ו"דמעות עולות בה לרגע על שתיהן" (עמ' 43).

בעלי החיים הללו, נוכחים אנושיים וממשים יותר מכל נוכחות אנושית, מעלים בזיכרון את העגלון האומלל של צ'כוב, שאיש לא יקשיב לאסונו, רק הסוסה, ש "...מלסלסת, מקשיבה, נושפת על יד בעליה" (מתוך: יגון , צ'כוב), שלה הוא מספר הכל.

הטבע, הנוף, בעלי החיים - אינם רק ראי המאפשר צלילה אל נפשותיהן של הדמויות - אלא יש בהם גם הצעה לנחמה, אפשרות קלושה לתקווה בתוך מסגרת מייאשת של קשרים אנושיים קלוקלים. אולי משום כך מתרחש הסיפור האחרון, זה שסוגר את הספר בקול זהיר של סיכוי, במושב על שפת הים, הרחק מהעיר, אותה עיר שבה בית-החולים אישה גוססת וגבר שמכה.

אמסטל

עדנה שמש. הוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת, 159 עמ'

עדנה שמש היא עיתונאית ומתרגמת, בוגרת החוגים לספרות אנגלית ולתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית. סיפוריה התפרסמו בכתבי-עת בארץ ובחו"ל.