הכל התחיל בשיחה באינטרנט עם המשוררת צאלה כץ (שמאוחר יותר התבררה כפיקטיבית לחלוטין) על שירה וניקוד. כץ (או מי שזה לא יהיה) התנגדה נחרצות לניקוד בשירה, ובכך הדהדה את החלטת כתב העת "מעיין" לוותר על הניקוד. ניסיתי להבין מה הסיבה לוויתור זה, ומתוך כך התפתח דיון, שאת עיקריו אני מביא כאן.

ניקוד ודמוקרטיה

מה שהפך, בעיניי, את הדיון למעניין הוא שבניגוד למה שחשבתי, צאלה לא הגנה על העדר הניקוד כאקט חתרני ו"אוונגרדי", אלא טענה נגדו בזכות הדמוקרטיזציה של השירה. היא כתבה: "היעדר הניקוד אינו אקט חתרני, לשיטתי, אלא צעד חברתי-שוויוני. הואיל ובחינה סטטיסטית מהירה תגלה שרוב האוכלוסייה אינה מסוגלת לנקד שיר בצורה מושלמת, שירה מנוקדת מרתיעה את רוב האוכלוסייה מלכתוב או מלפרסם".

הטענה הזו, יש לציין, הפתיעה אותי מכיוון שאני, כמו רוב המשוררים שאני מכיר, לא יודע לנקד בצורה מושלמת, וזה מעולם לא הרתיע אותי מלכתוב או מלפרסם. אמנם רוב כתבי העת לשירה בישראל מנוקדים, אבל כמעט בכולם יש עורך לשוני או מנקד, וכמעט כולם יקבלו לפרסום בלי היסוס שירים לא מנוקדים או מנוקדים חלקית. לכן ה"משוכה" שתיארה כאן צאלה אינה קיימת: גם למי שאינו מבדיל בין קמץ לפתח יש כר פורה של הזדמנויות לפרסם (שלא לדבר על לכתוב).
למעשה, דווקא הבחירה של "מעיין" לא לנקד שוללת ממי שאינו יודע לנקד את האפשרות לפרסם את שירו עם ניקוד, אם ירצה בכך. אגב, איני יודע איך מתייחסים ב"מעיין" לשירים שנשלחים מראש מנוקדים - האם מסירים מהם את הניקוד בעריכה?

ניקוד ושפות אחרות

בדיון המקורי עלו פעמיים אזכורים לשפות אחרות. ראשית הוזכר משפט המיוחס לבני ציפר, הקובע כי "שיר בעברית שאינו מנוקד משול לשיר בצרפתית ללא האקסנטים." זו אמירה די מופרכת, כי למיטב ידיעתי האקסנטים משמשים בצרפתית גם בכתיבת פרוזה, מחזות ורשימות למכולת, ולכן אין מקום להמשילם לניקוד, שהוא מיוחד לטקסטים בעברית קלה, לתנ"ך ולשירה בלבד.
השוואה מסוג אחר עשתה צאלה עם השפה האנגלית, כאשר שאלה "ואם השירה האנגלית מסתדרת עם מילים של 'העולם הרגיל", מדוע השירה העברית מנסה להתבדל?". הטיעון הוא שוויתור על הניקוד בעברית כמוהו ככתיבה במשלב יומיומי באנגלית. אלא שהמשוואה "ניקוד = משלב גבוה" רחוקה מלהיות מדויקת: אפשר למצוא בקלות דוגמאות של טקסטים מנוקדים במשלב נמוך (מקראה של כיתה א') ושל טקסטים לא מנוקדים במשלב גבוה במיוחד (רומן של ש"י עגנון). יתרה מזאת, הניקוד לא הפריע למשוררים בעברית לכתוב על כסף ("לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש"), על סקס בוטה (אהרון שבתאי, צאלון בן-ברק) או על השכנה מהקומה למטה. הניקוד אינו מקביל למשלב גבוה, ולכן אין מקום לגזור גזירה שווה מכתיבה ב"מילים של העולם הרגיל" לבחירה שלא לנקד.

המסקנה החשובה ביותר שאני מסיק משתי השוואות אלה היא שאי אפשר להשוות את הניקוד בעברית לגורם כלשהו בשפות אחרות. ייתכן כי יש שפות שיש להן מערכת דומה, אך לא לשפות האירופיות, ולא ניתן להסיק מהן מסקנות על הניקוד בעברית.

אבל למה זה טוב?

זווית אחרת בשאלת הניקוד העלתה צאלה כץ בשאלה מתגרה, "לשם מה יש צורך בניקוד מלא? מה ההבדל בין שירה לבין פרוזה בתחום הזה? האם המילים בפרוזה חשובות פחות?". זווית זו קשורה לשאלה רחבה יותר - האם יש מקום לוותר בכלל על הניקוד, או לפחות לפשטו (לבטל את ההבדל בין קמץ לפתח ובין סגול לצירה), כך שיהיה קל הרבה יותר ללמוד לנקד. הרי אם אין צורך בניקוד בשירה, למה הוא בכלל טוב? האם לא עדיף לוותר עליו לגמרי?

הטיעונים הכלליים בזכות הניקוד (בהם עזרה בלימוד השפה וציון הדרך הנכונה לבטא מלים זרות) חורגים מהיקף מאמר זה, וגם אינם נחוצים, כי נדמה לי שצאלה אינה מחסידי ביטול הניקוד בכלל אלא תומכת בניקוד חלקי - המיועד רק למקרים שבהם יש חשש לאי הבנה. ואכן, ההבדל בין ניקוד כזה לניקוד מלא הוא בדיוק זה השורר היום בין שירה לפרוזה, כי גם בפרוזה (טובה) מנקדים מילים שאפשר להבין בשתי משמעויות.

אז מה ההבדל בין שירה ופרוזה? בעיניי הוא נעוץ בדיוק בכך ששירה מתחשבת הרבה יותר במאפיינים הלא-תוכניים של מילים - במצלול שלהן, במספר ההברות (לצורכי משקל), ואפילו באורך שלהן מבחינת מספר האותיות. שירה היא שיחה אינטימית יותר עם השפה, כזו שהדרך שבה הדברים נשמעים חשובה לא פחות מתוכנם. השימוש בניקוד נועד לעזור לתוכן זה לעבור כמה שיותר לקורא. אם אני כותב בשיר "חֲרַכִּים וּפְתָחִים" והקורא קרא "חֲרַכִים וְפְּתָחִים", חלק ניכר מהאינפורמציה לא עבר (במקור היו צלילי ק', פ' וּ; בשיבוש יש ח', פּ', וְ), ובשיר שמשתמשים בו במצלול יש לכך משמעות. במקרים לא מעטים גיליתי בשלב הניקוד שהשיר נשמע בעברית אחרת משחשבתי (בגלל שיבוש מקובל) והתלבטתי בשיקול הפואטי בין העברית הנכונה לרווח המצלולי (ולרווח מבחינת נגישות) מהשיבוש. אפשר תיאורטית לנקד רק במקומות שבהם עלולות להתרחש תופעות מסוג זה, אבל מאחר שהן די נפוצות, ושיר "חצי-מנוקד" הוא מכוער למדי, אני מעדיף לפרסם בכתבי עת שמנקדים באורח מלא (זו אגב הסיבה העיקרית שמעולם לא שלחתי שירים ל"מעיין").

אני חייב לציין שההעדפה הזו היא אישית; מי שמרגיש ששירתו אינו מתבססת על מצלול או על משקל עשוי בהחלט לוותר על הניקוד - אבל נשאלת השאלה אם הוא כותב שירה או פרוזה בשורות קצרות. אני אישית גם נהנה מאוד מישיבה עם מילון כדי לנקד שירים שלי - בכל פעם שאני עושה זאת אני מגלה דברים נוספים על השפה העברית (דרך אגב: בעמודים האחרונים של מילון אבן שושן, למשל, מופיע כמעט כל המידע שאדם צריך כדי לנקד כהלכה, בצורה מסודרת וברורה. נסו ותיהנו).

ניקוד וחתרנות

למרות כל זאת, יש נקודה אחת שבה אני מחליף צד ומוצא את עצמי תומך בכתיבת שירה ללא ניקוד. זו תגובה אינסטינקטיבית לאמירה החד-משמעית "שירה צריך לנקד". הרי "באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה", ולכן אם לשירה מותר לפרק מילים (וולך) להלחימן (אבידן) או לעשות בהן כל מיני דברים משונים אחרים שאינם מתאימים לחוקי הדקדוק, למה שייפקד מקומו של הניקוד? לכן אין לי שום התנגדות (ואני אפילו רואה זאת בחיוב) להתנסות בכתיבת שירה לא מנוקדת, בבחינת "מה יקרה אם...". זו גם הסיבה שחשבתי שצעד אי-הניקוד של "מעיין" ושל צאלה כץ הוא חלק מהניסיון שלהם ליצור אוונגרד ישראלי חדש.

אבל המלכוד העיקרי בכתיבה ללא ניקוד כחלופה חתרנית הוא שכדי לעשות זאת ברצינות צריך לפתח מודעות לייחודו של הטקסט הלא מנוקד ולהבדלים הנוצרים בין טקסט מנוקד ללא-מנוקד, וזה אומר (ברמה מסוימת) לדעת לנקד! כמו שכדי לעשות קוביזם צריך לדעת גם לצייר טבע דומם, גם בשירה רצוי להכיר את כל הכלים העומדים לרשותך לפני שניגשים לערערם. כלומר, גם הטיעון העיקרי שלי נגד ניקוד מניח שאת רוב השירים כדאי לנקד.

: