|
|
ב"ישיבה על הכוונת" לא תמצאו אמינות, עוקץ או דרמה - תעמולה דתית דווקא כן
אם מתחשק לכם לצפות הערב בקומדיה משעשעת, אולי תוכלו לוותר על נסיעה למרכז העיר. לפעמים הצצה חטופה בלוח המודעות השכונתי תגלה כי בידור קל במחיר נמוך במיוחד נמצא ממש במרחק הליכה מהבית. כך היה כאשר הלכתי לצפות בהצגה "ישיבה על הכוונת" של להקת "משמחי לב" - בבימוי עופר הלוי. שילמתי
25 שקלים במתנ"ס הקרוב לביתי ויכולתי ליהנות מהצגה עתירת משתתפים אך דלה בתקציב - אמנם במחיר הפעוט של התמודדות עם פרופגנדה דתית מובהקת.
הערב נפתח במופע מוזיקלי של הזמר ארז כוהן. לאחר המופע המוזיקלי, ובעקבות בעיה במערכת הסאונד, הוקדמה ההתרמה שהייתה אמורה להתבצע בסוף הערב. במהלך מחצית השעה הבאה הוזמן הקהל לחתום על הוראת קבע לתרומות למען חולים אשר זקוקים לתרומת איברים. מלבד זכייה במצווה שבה זוכה כל תורם, הוקרא גם שמו על הבמה בתוספת ברכה על ראשו (מעמד מכובד), והוא קיבל כוס ישועה, כוס מצוינת המבורכת על ידי הרב... איזשהו, ומומלצת מאוד לטיפול בחולים. אם הברכה והכוס לא ירפאו מחלות בביתכם, כספכם יוחזר לכם. כך הובטח.
לבסוף תוקנה הבעיה במערכת הסאונד, ועופר הלוי, במאי, מחזאי ושחקן ראשי בהצגה, התנצל בפני הקהל על ההתרמה המשעממת. המנחה של הערב מיהר לתקן אותו כי הקהל נהנה מאוד מההזדמנות לעזור בתרומה, ועופר מיהר לאשר בחצי פה. אז החלה ההצגה.
בתחילת ההצגה אנו פוגשים שני חוקרי שב"כ אשר הצליחו לאחרונה לפצח תיק קשה הקשור בערבי אחד (המילה טרוריסט לא הוזכרה), וכעת הם מטפלים בתיק המדיר שינה מעיניהם: ישיבה בירושלים אשר חשודה ברווחים כלכליים מוצלחים (המילה מעילה לא הוזכרה). לישיבה הוחדר סוכן חשאי בשם נתי, גיבור ההצגה, אשר חודשיים בנוכחות בחורי ישיבה החלו לקרב אותו אל הדת וגרמו לו לערוק ממחלקתו. אם לא די בכך, נתי אף השתמש בתקציב המחלקה שלו כתרומה לישיבה, וכעת השב"כניקים מתחקים אחר כספם שנגנב.
ההצגה נמשכת בשורת מפגשים עם דמויות שונות, שהמרכזית בהן היא אביו שונא הדתיים של נתי, כנראה סוג של עורך דין שמטרתו היא ארגון הפגנות אנטי דתיות ואלימות בשבתות.
המשך ההצגה הוא סיפור דרך הייסורים הלא כל-כך מייסרת שעובר הגיבור בדרכו להיות דתי מין המניין.
אין באף אחד ממרכיבי ההצגה ניסיון וחצי ניסיון ליצור אמינות מכל סוג שהוא: לא בעלילה המופרכת, לא בעיצוב הבמה, הכולל כמה דיקטים מגושמים, ובטח לא בשחקנים, אשר ניצלו כל הזדמנות להשתעשע ולהצחיק בכל מחיר. כל רגע וכל משפט בהצגה מושתתים על אחת משתי מטרות: להצחיק את הקהל או להעביר את המסר. הקהל, מבחינתו, אינו דורש אמינות. הוא מקבל בשמחה את החומר המוצג, ונראה כאילו ההצגה שולטת בו, הרבה יותר משהיא שולטת בשחקניה משוללי הרסן.
גם בקטעי המתח כביכול של ההצגה, השחקנים עושים ככל העולה על רוחם. ברכט מתמתח בקברו.
המסר, אגב, אינו מסתפק רק ב"להיות דתי זה טוב". הוא גם מציין שלהיות חילוני זה רע. בהצגה ישנם שני סוגי חילוניים. אביו של נתי, אשר מתגלה כאדם מאמין שהורחק מהדת, ולבסוף חוזר אל חיקה. והשב"כניקים. שיהיה ברור, בהצגה זו השב"כ הוא האויב. בתחילת ההצגה חטאם של השב"כניקים הוא טיפשות והאשמות שווא כלפי הישיבה הנובעות מתוך פחד ובורות מפני הדוסים. אך בהמשך מסתבר כי השב"כניקים הם סאדיסטים ואף רוצחים חפים מפשע. הם אינם זכאים בסוף ההצגה למחילה (אף על פי שהם מקבלים בחזרה את כספם), ואינם זוכים להיות חלק מהחזרה בתשובה ההמונית שבסוף המחזה.
בנוסף לאישור ערכים ול"גוד טיים" שמספקת ההצגה לקהל, היא נוגעת מדי פעם במקומות רציניים וקשים. מאבקו של נתי הוא על פי רוב כלפי חוץ, משום שהאמונה נותנת לו את הכוח להתמודד עם חבריו מהשב"כ ועם אביו. אך לקראת סוף ההצגה מתגלה סוד אפל מעברו אשר מציב אותו בדילמה מוסרית אמיתית (לא אומר מהי כדי לא להרוס לכם). הנושא הכבד מרוכך מהר מאוד, ונמצא פתרון בדרך נס לסיטואציה הקשה, מבלי שהמחזה הקדיש זמן רב להתמודדות עם המשמעויות שלה.
גם מבחינת הצחוקים, עיקר חוש ההומור בהצגה מבוסס על סלפסטיק ומבטאים, וגם על בדיחות לגבי טיפשותם של החילוניים, שהופכים טיפשים פחות ופחות ככל שהם מתקרבים לדת. אך ישנן גם בדיחות אנטי דתיות מפי השב"כניקים, ואלו ללא ספק גורפות צחוק היסטרי.
אחת נקודות המפנה המעניינות בהצגה היא המפגש בין אביו של נתי לרבו. במפגש זה מטיח האב ברב את המשפט, "אתם הרסתם את היהדות". זוהי הפעם הראשונה והאחרונה שההצגה מתעסקת בנושא חברתי, וזו הפעם הראשונה והאחרונה שההצגה מנחיתה האשמה כלפי עולם הדת. לא פלא אם כן שמשפט זה נאמר כשהוא נשאר תלוי באוויר: ללא הסברים מצד האב וללא מענה מצד הרב.
לא ברור לי איך משפט טעון כל כך השתרבב להצגה שעיקר עניינה הינו התחמקות מכל אפשרות לכפל משמעות או לספק.
זוהי הצגה המתנערת לחלוטין מכל אפשרות להעכרת האווירה באולם. חרף הדיבורים על כך, ההצגה נעדרת אלימות, הקונפליקטים נעדרי עוקץ, וכל קושי נפתר בדרך הפלאית ביותר אשר ניתן להעלות על הדעת. וכשזה לא קורה, השחקנים דואגים לשמור על המורל הגבוה בקרב הקהל. דרמה לא זוכה להתקיים על הבמה, אך כנראה שבדיוק כמו הופעתו של ארז כוהן, לא משנה לקהל מה קורה על הבמה, העיקר האמונה.
|
|
|
|
תגובות
שם משתמש: ארז
נושא: למגיבה ליטל
תאריך: 2/1/2008
בוב הוא איש תיאטרון לכן כואב לו על הזילות שנעשתה פה לתיאטרון כולו.
הויכוחים האידיאולגיים זניחים לעומת זאת.
בכל מקרה, הייתי מייעץ לך לא לעודד גורמים לא סבלניים. אי אפשר להיות סבלניים כלפי חסרי הסבלנות.
|
שם משתמש: ליטל
נושא: הי חוזה
תאריך: 25/12/2007
לרדוף ישיבות באמת לא נשמע לי אמין, לא מספיק דם בתחום.
אני חילונית ברמ"ח איבריי ויש לי חברים דתיים. חברים שלי הם לא איבר בגוף שלי. זה אכן לא עניין של סבלנות, אני לא תמיד אדם סבלני. אני לא מתנשאת על דתיים, למעשה אין לי שום דיעה על דתיים. לא דברתי על חברים שלי או עליי אלא על התרבות החילונית, הטלוויזיה הרדיו וכו' וגם זו לא הייתה טענה ביקורתית. יש דתיים שצוחקים על חילונים ויש חילונים שצוחקים על דתיים, נשמע הוגן. לא?
יש כל מיני ז'אנרים בתרבות הדתית... כמו בכל תרבות. אולי דידי הררי זה האמנון יצחק שלנו. אודטה היא הרבנית קוק. לא יודעת מאיפה הבאת את כל ה"תפיסות תרבותיות שעלינו לכבד", אני לא אמרתי כזה דבר. לא חושבת שזה כזה פשוט, אנשים תמיד יתלוננו על מה ששונה מהם, זה לא נמנע, רק צריך לקחת בחשבון שאתה תמיד דפוק לא פחות מה שאתה מבקר.
אם אתה מאוד לחוץ, ככה זה נראה מכאן, על פסים אישיים. אני לחלוטין לא מבינה איך אפשר להאמין באלוהים, בקיום מצוות, בדת. כנראה בגלל נסיבות חיים כאלה ואחרות, או דפקט בייצור, אין לי הרבה זיקות ואמונות חזקות במיוחד. מבחינתי אני מעבירה את הזמן עד המוות. מצד שני לא פעם מצאתי את עצמי מלאת קנאה לאנשים שיש להם אמונה, בסיס איתן, או סתם אנשים מפגרים במיוחד...במילים אחרות אני לפעמים ספקנית או ביקורתית כלפי אמונה באלוהים או כל אמונה אחרת, כי לי זה נשמע מופרך, אבל אני גם זוכרת תוך כדי שאחת הבחורות שלומדת איתי, דתייה למהדרין, היא אדם הרבה יותר טוב, מועיל ומבסוט ממני, ככה שאם כל הכבוד להשקפת עולם כזו או אחרת, המוסר מתקיים במקום אחר, לא בדיון, לא בהצהרות ולא במילים.
חוזרים בתשובה הם ערימות של עברייני רחוב, לא יודעת... אני מכירה רק מספר מצומצם של חוזרים בתשובה והם לא עבריינים. אני מסכימה איתך שההצגה הזו מטופשת, מה תשנה הביקורת עליה?
ובאשר לנקודה האחרונה שלך, אתה אכן מאוד מוסרי, כל הכבוד. בכל זאת שאלה: כשאתה אומר "כבוד לקהל שלך", על איזה קהל אתה מדבר...עליך? מהתיאור של הכותב נשמע שהקהל לא צפה בקרקס אלא התענג ממנו.
לא טענתי לרגע שהביקורת לא מקצועית, בעיניי היא אחלה, אבל מה הטעם לבקר הצגה שפועלת על פי מדדים אחרים לחלוטין... אתה אומר שהיא לא איכותית. מסכימה. אבל זה גם לא נשמע כאילו היה כאן איזשהו ניסיון לייצר איכות מהסוג שאתה מחפש.
קצת כמו לבוא למישהו שמדבר סינית ולהגיד לו: אדוני, העברית שלך שגויה. אפשר להסתכל על סינית כעברית שגויה, אבל זה קצת אבסורדי, כי הכל יהיה שגוי!
ליטל
|
שם משתמש: חוזה חלפניו
נושא: תגובה
תאריך: 24/12/2007
ביקורת חשובה מאוד וכתובה מצוין.
בניגוד למה שכתבו פה, לקרקס הזה מגיעה לכל פיסת ביקורת ומי שכתב אותה צריך לשבת בכלא. השב"כ שמוצג כאויב הוא חלק משמעותי ממערכת ביטחון שבזכותה גם כל מיני טפילים מכל מיני ישיבות מתקיימים פה. אפשר להתלונן על דרך העבודה שלהם, אבל לא להאשים אותם ברדיפת ישיבות שזה מצוץ לגמרי מהאצבע ונטול כל קשר למציאות.
לליטל - אני לא כמוך, ולא חילוני בכל רמ"ח איברי. חברים טובים שלי הם אפילו דתיים בכל רמ"ח אבריהם ואני יודע בדיוק מה הם חושבים על טינופת כמו ההצגה הזו. זה לא עניין של סובלנות. הצגה כזו מטיפה לשנאה ואנרכיה. זה לא כמו שאת וחבריך מתנשאים על "השקפות של דתיים ועל התרבות שלהם".
ראשית, אין "תרבות/השקפות שלהם", כי יש כמה עשרות טובים של ז'אנרים של תרבויות דתיות בארץ. כמה בודדים, רדודים ונבובים מתוכם, מסכימים עם שטויות כאלה. כל היתר היו מגלים בדיוק אפס סובלנות מפני שזה מבייש אותם ואת דתם. תבואי בטענות אם מישהו יכתוב נגד יצירה של פלגי דת שאינם מלאים בכל מיני חוזרים בתשובה, שכולנו יודעים שרבים מהם זה פשוט ערימות של עברייני רחוב, מסוממים וסתם דבילים שאנשים כמו אמנון יצחק יכולים להשפיע עליהם. ההצגה הזו היא סתם עבירה מטופשת על החוק וראויה לכל כיסוח אפשרי.
דבר אחרון הוא שתפאורה, משחק וארגון ברמה כלשהי זה לא רק עניין של כסף או של "תפיסות תרבותיות אחרות שעלינו לכבד", זה עניין של כבוד לקהל שלך. ואם מישהו עושה צחוק מהנושא הזה כפי כשמתואר פה, מגיע לו שיקטלו אותו בציבור כדי שידעו לא לבוא לראות אותו. סה"כ הביקורת שכתובה פה אינה עניין של טעם אלא ביקורת בנושאים מקצועיים. נישה דתית כזו או אחרת זה בכלל לא משנה. מבחינת עבודה מקצועית נטו, תיאטרון הוא תיאטרון כמו שמוזיקה היא מוזיקה. גם מוזיקה ותיאטרון נישתיים מאוד יכולים להיות מבוצעים באופן שלפחות מעיד על השקעה כלשהי מצד המחברים והמבצעים. זה לא קרה פה והכיסוח מתאים מאוד.
|
שם משתמש: ליטל בר
נושא: תגובתי
תאריך: 24/12/2007
הביקורת שאתה מעלה היא משכנעת למדי, אך גם אבסורדית. דמיין שהייתי הולכת לבקר בהצגת גמר של איזה בית ספר יסודי וכותבת אחר כך ביקורת קשה בטענה שזו הצגה בוסרית, לא מהוקצעת והתכנים שלה כוללים המון בדיחות פנימיות בית סיפריות שאני לא מצליחה להזדהות איתן. אחרי שקראתי את הביקורת שלך בפעם הראשונה, הרצתי גוגל מהיר וגיליתי שמדובר בהצגה המיועדת בעיקר למגזר הדתי ומוזכרת רק בעיתונים חסידיים. נשאלת השאלה מהי למעשה הבעיה שאתה מעלה?
יוצרי התרבות של המגזר הדתי יוצרים מוצר תרבות המשקף את תפיסת עולמם, עבור אלה השותפים לה, הקהל מרוצה, מרגיש שייך, ומקבל אישור מחדש לאמונתו, בדרך נתרמים כספים לנזקקים, מקבלים את ברכת הרב וכולם מרוצים.
נדמה שהגורם הזר באולם הוא לא התוכן של ההצגה או ההפרעות בסאונד, אלא אתה. ההצגה מציגה תפיסת עולם צרה ומגוחכת בעיניך, גם בעיניי, אך לא הייתי ממהרת להגדיר אותה כמהלך תעמולתי, שכן היא מופנת בעיקר פנימה. הדתיים צוחקים עליך. פוגע קצת? אולי. עכשיו תזכר כמה פעמים אנחנו צוחקים על השקפות העולם והתרבות שלהם, לא באולם קטן שכונתי וצפוף, אלא באמצעים המוניים, בשפה בוטה, באמונה שלמה בצדקתנו ואפילו לא תורמים לנזקקים על הדרך. בדיוק השבוע נתקלתי באיזה פרומו של יס, שרתמו לצרכים הכלכליים שלהם עדר שלם של דוסים מרקדים. זו לא תעמולה לעגנית? מצחיק אותנו. נכון. מצחיק אותם? לא חושבת.
אתה נכנסת לנישה שלהם, הקטנה, הפרטית, הסגורה, המתבדלת- זו שהם משמרים בעקשנות ובקנאות מחשש שמא יהפכו גם הם לאמריקאים כמונו. אפשר לומר: אבל ההצגה מיועדת עבור כולם, שהרי נתנו לך להכנס. נכון, גם מועדוני חושפנות יתנו לדתיים להכנס, ועדיין לא נתקלתי בחובש כיפה שמגיע למועדוני חושפנות ואחר כך מפרסם בעיתונות חרדית ביקורת נוקבת על התועבה בה הוא נאלץ לצפות.
ההצגה שלהם היא גרועה, אתה אומר, לא אמינה, לא מצחיקה, התפאורה מכוערת. על פי אילו מדדים? שלך? שלי? שלנו? של האמריקאים? אם ההגמוניה החילונית שלנו כל כך שונה מאמונה דתית, מדוע אנחנו מזועזעים כל כך לגלות אנשים שאינם הומניסטיים, מבריקים ושנונים כמונו? אתה אומר בעצמך שהקהל התענג בכל רגע ורגע, ללא ספק, ללא שאלות, ללא צל של ביקורת- מי אנחנו שנגיד להם שכמה דיקטים חשופים הם תפאורה שלא ניתן להנות ממנה?
איך אפשר בלי ביקורת עצמית, אתה שואל, בלי לגלות מעט ספקנות, אני באמת לא יודעת איך, אבל אם כולם שם נהנו כנראה שאפשר. מדוע הם צריכים להכעיר את האווירה באולם עבור העונג שלך?
אני כמוך, חילונית בכל רמ"ח איבריי, אבל אם הם מייצרים תרבות עבור עצמם, זה לא מפריע לי וזה אפילו מעשה מבורך. שילכו להצגות, שיעשו חיים. יש לי אולי טענות כלפי הרשות המחוקקת שמוכנה לשים כל כך הרבה כח בידיים של הרבנות, אבל הכח הזה נלקח מהם לאט לאט, ככל שאנחנו הופכים אמריקאים.
באשר לחוקרי השב"כ- האם הטענה כי הם רוצחים וסאדיסטים היא כל כך מופרכת? מה גורם לך לתמוך בלב שלם בגוף שזוכה לחסינות מוחלטת ואתה לא יודע דבר וחצי דבר על פועלו? הדתיים מועלים בכסף המדינה לצרכי המגזר הדתי- אכן, נורא ואיום, שהרי זה כסף שנועד לשרת את הכיבוש ואת כיסם של רודנים חילוניים!
בסופו של דבר מי שהולך ויושב לאחרים על הכוונת, שלא יתפלא שיורים לו בתחת...
|
שם משתמש: אורן
נושא: ביקורת נוקבת וברורה
תאריך: 24/12/2007
ונחמד לדעת שיש גם ביקורות על הצגות שעולות פחות ממאה שקל. מה שכן הפריע לי הוא שנראה שבחרת בטרף קל: הצגה של מחזירים בתשובה. הם חובבנים ומיסיונרים - לא ניתן לצפות ליותר מדי.
אבל האם אין בדיוק פגמים כאלו בהצגות אידיאולוגית ומגויסות? (אולי למעט הצחוקים. הרי ההצגות המגויסות, ויש כאלו בתיאטרון הממוסד, משתמשות בשטיקים דומים של המוסרי והצודק לעומת האידיוט הטועה, רק שלהם יש הרבה פעמים גושפנקה - דווקא משום שהם יותר קרובים אלינו, החילוניים "הנאורים".
|
הוסף תגובה
|
|
| |