הטקסט מת. זו פתיחה קצת מפוצצת, דמגוגית ומוגזמת, אך אין ספק שהטקסט בתהליכי גסיסה מתקדמים. עובדי הטקסט מידללים או נעלמים מן העולם. המושג "פזמונאי" נשמע ארכאי משהו בימינו. לא אתפלא אם גם המושג "תסריטאי" יצטרף אליו. כמות עורכי הטקסט יורדת משמעותית. עורכים לשוניים נעדרים יותר ויותר מהעיתונים, שלא לדבר על אתרי האינטרנט. אפילו משרדי הפרסום מדווחים על מותו של הסלוגן. המשוררים כותבים שירה לארבעת-חמשת חבריהם. והסופרים המצליחים ביותר במקום לכתוב מדביקים קלישאות ניו-אייג'יות, חברתיות או פוליטיות מסופרים אחרים או מעצמם. המאמרים מפנים מקומם לתמונות. סביר ביותר שהשלב הבא יהיה חדשות בפנטומימה. תרבות שתעבור מחנוך לוין לחנוך רוזן. כותבי נאומים, לפחות בארץ, אינם נחוצים יותר לפוליטיקאי שאינו אומר דבר, וכך נישאר לעד עם מאמין לו-לא מאמין לו, ועם לבני - סבבה אלכוהול חופשי. בהרבה אתרים הבלוגים הכי פופולריים הם של אימג'ים, בד"כ עם ביקיני. הטקסט מת - תחי ההפקה המניפולטיבית והפוטושופ.
למרות כל אלו יש עוד טקסט קיים שמצליח להפיח חיים בעיתונות, בטלוויזיה, בפוליטיקה ואולי בקרוב בספרים, הודעת יחצנות או כתובית חסות. ואולי נזכה לראות יותר כאלו במדיומים אלו עם חוק הספאם, פרסומות בכבלים ובלוויין ועם אידוטיזם גובר. כי מותר לכם לשטוף לנו את המוח בשלטי חוצות, בטלוויזיה, שעתיים לפני תחילת הסרט ובפרסומות סמויות בכל מקום, רק לא באי-מייל- שמשם אפשר למחוק אתכם בקלות ולדווח על ספאם.
לכן יש משהו מאוד מעודד בקמפיין האתאיסטים, אף שאני לא מגדיר עצמי כאתאיסט ואף לא כלהפך. הוא משתמש בשיטת שטיפת המוח של הקמפיינים הדתיים לטובתו, ואפילו עושה את זה עם טקסט, אך במקום טקסט מפחיד הוא משתמש בטקסט שנון. (ראו: אל תקרא לי ספאם). ניתן רק לקוות שגם ארגונים המוחים על תרבות הצריכה ישתמשו באותם כלים של אלו שרוצים שנצרוך את מה שאמרו לנו..
ואכן, גם השנינות היא טקסט שנעלם. האם באמת הגיוני לצפות שבחברה שלנו יצמחו מארק טויין או אוסקר וילד? או כמו שאמרו מונטי פייתון, יש רק דבר אחד שיותר גרוע מלהיות שנון, וזה להיות לא שנון. אבל הקומדיה חוזרת למקורותיה הפרימיטיביים ביותר ואף מקצינה אותם. היא חוזרת לחיקוי הבסיסי, ללעג לבורים ולפריק שואו מנטלי. אנחנו חוזרים גם לקומדיה דל ארטה, המוותרת על אמירה, על הסאטירה ועל השנינות ועל הכותב לטובת הומור פיזי. אלא שאם בקומדיה דל ארטה היו שחקנים וסיטואציות מוכנות, היום מסתפקים בלקחת אנשים הסובלים מנרקסיזם ולשים אותם במרכז הקרקס בכלוב הקרוי הטלוויזיה לצחוקה המתגלגל של האומה. אז אולי מוקדם להכריז על מותה של הקומדיה, אבל יש אמת בדברי שועי רז ( קומדיה דלת ארטה) כי רק אדם חופשי יכול להבין וליצור באמת קומדיה.
קצתרבות בוחר להיות מגזין תרבות נאיבי ולהאמין שיש קהל לטקסטים, שיש כותבים מוכשרים שמגיע להם קהל לא שטוף מוח.
תכתבו, תקראו. כל מה שביקשנו הוא קצתרבות.
ד.ק
