פעם בכמה שנים נכתבים שירים שהם מייצגי דור, שהם ביטוי להלוך הרוח הנושבת בקרבנו. פעם בכמה שנים קמים יוצרים שכותבים מסמך שמשפיע על דור שלם וחושף בפניהם את המציאות שבה הם חיים. לפני יותר מארבעים שנה היו אלה הביטלס עם שירם With A Little Help From My Friends, והיום אלו Lcd Soundsystem, שהם בעצם להקה של איש אחד, ג'ימס מארפ, בשירם All My Friends/

ב-1967 הכל כמעט קרה או יכול היה לקרות: כל חלום או פנטזיה היו ניתנים להגשמה, הייתה תחושה כי אפשר לשנות ועכשיו זה הזמן הנכון לשינויים. זאת הייתה השנה שבה עונת הקיץ סימלה את האהבה. ב-1967 ילדי ה"בייבי בום" הפכו למתבגרים תוססים אקטיביסטים ומוליכי דעת קהל.

הכול היה בתנועה מתמדת. כולם היו חברים של כולם ועזרו זה לזה להצליח. התרבות באותן שנים הייתה בועטת וחסרת מעצורים: בספרות, בקולנוע ובעיקר במוזיקה. למעשה, היא ביטאה את הלמות ליבם המואצת של הדור, שרצה לשנות - ובדיעבד אכן שינה הרבה.

ארבעים שנה אחרי מגיעה 2007, השנה שמסמלת את האנטי תזה לרוח הדברים באותן השנים. שנה זו בעצם מנבאת את האופי של השנים הבאות: מקיץ של אהבה לחורף של אפתיה, פסיביות, אנמיה חברתית ותרבותית. "ילדי הבייבי בום" הזדקנו וילדיהם, ממשיכי דרכם, הפכו באופן מפתיע דומים במחשבה ובפעילות שלהם לסביהם הזקנים והשבעים.

"העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיבית, חסרת תשוקה המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות בתוך עצלות... אנשי העת הזאת העייפים מצלצול פעמוני ההתלבטות נחים להם בינתיים בעצלות מוחלטת. מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מוכן ושנון על שהותו במיטה".כך כתב בשנת 1846 הפילוסוף הוגה הדעות סרן קירקגור על הדור שבו הוא חי, כך כתב וכך למעשה בדיעבד מבטא את התקופה שלנו, את הדור העצל שלנו. כמדומני, אני חי בחברה זקנה שרוצה לרבוץ את מרבית שעות הים על הספסל בשדרה. אנחנו חיים בחברה שטוב לה עם הישן, חברה מלאת כיסופים ונוסטלגיה, ובמקום לגלות דברים חדשים, לנסות להעז להתחצף ולבעוט - אנחנו מעדיפים לישון. הפחד הגדול שלי היא שהתקופה הזאת תימשך יותר מדי והמפץ יהיה גדול מדי מכדי שנוכל לשאת אותו.

ב-1967כתבו ג'ון לנון ופול מקרטני שיר לחברם הטוב בלהקה רינגו סטאר כדי שישיר אותו באחד מאלבומי המופת של המאה העשרים. שמו של השיר With a Little Help From My Friends לקוח מהאלבום .Sgt. Peppers Lonely Hearts Club Bandהשיר הזה בעיניי הוא סממן מובהק לאותה תקופה: שיר קצר והרמוני. רינגו סטאר, שידוע ביכולות ווקליות נמוכות מאלו של חבריו ללהקה, מבצע את השיר בהתאמצות מעוררת כבוד. בשיר הוא שואל את חבריו ללהקה שאלות והם עונים לו בשירה שהם איתו, שהם יעזרו לו לשיר את השיר הכי טוב שאפשר. רינגו עונה להם בביטחון מלא שהוא יצליח עם רק מעט עזרה מחבריו - והדגש הוא על המעט: רק מעט עזרה תוכל להספיק לו, בעוד שחבריו יתמכו, בוודאי, במלוא הרצון ויעשו את הכול למען חברם ללהקה.

רינגו ממשיך בסדרת שאלות וחבריו עונים תשובות מעודדות ועומדים לצדו. בסופו של השיר, בבית האחרון, שואלים ג'ון ופול: "האם אתה מאמין באהבה ממבט ראשון?" ורינגו עונה להם ש"כן, זה כל הזמן קורה". השיר מסתיים במעין צעקה: קולו של רינגו עולה לגבהים שידועים רק לזמרים ולאו דווקא למתופפים.

השיר מאוד אופטימי, הלחן שלו מזמין וחיובי, והטקסט במסגרת של שאלה ותשובה - הרמה הכי בסיסית ומסורתית שבה שיר יכול להיכתב.

השיר הזה יצא ב-1967 וסימל את השנים שבאו לאחר מכן: שנים של שינוי, רדיקליות אכפתיות, אחווה - שנים שבהן יכולת ליפול, אבל ידעת שמישהו יחזיק אותך.

הרבה שנים לאחר מכן המצב השתנה. 2007 היא השנה שמסמלת, כאמור, את ההפך: זו השנה שג'ימס מארפי הוציא את אלבומו השני Sound Of Silver בהרכב ששמו Lcd Soundsystem. ובאלבום המופתי כשלעצמו ישנו שיר בשם All My Friends - זהו שיר שלדעתי מייצג את התקופה שבה אנו חיים ולמעשה משקף את מהלך הדברים בשנים שיבואו לאחר מכן.

השיר מתחיל בקלידים קופצניים, מונוטוניים ומעצבנים - קצרי רוח, שיר שמשלב אלמנטים אלקטרוניים עם גיטרות ותופים חיים. זהו שיר שמדבר על זקנה, בלבול, ניסיונות נואשים למצוא משמעות לחיים - והכול לבד בלי שום עזרה. אדם מול עולמו ניצב.

השיר הוא מעין סיפור של הדובר המסכם את החיים שלו. הוא צעיר אבל מרגיש זקן, הוא עבר כל כך הרבה בחיים הקצרים שלו באותו מסלול מטורף שמכתיבות הנורמות .הוא רץ כל כך מהר עד שהוא מעדיף לשקר ולהעמיד פנים. הוא רץ כל כך מהר, עד שהעמידה שלו נעשית מגוחכת ודומה לזו של אביו הזקן, ששוכח מה אתה אומר, ויותר גרוע - למה הוא התכוון.

חמש שנים הוא מתכנן ובונה לעצמו אישיות, חמש שנים לאחר מכן הוא מבין שנותר ללא חברים. ואז הוא מחפש אותם כי אי-אפשר לחיות לבד. השיר מבקר את התנהגות האדם בתקופה האפתית שבה אנחנו חיים. השיר כתוב בצורה מבולבלת, משפטים נזרקים אסוציאטיבית ומתחברים למשמעות אחת: אני אבוד ולבד.זהו שיר של בן אדם בודד, וכל מה שנותר לו זה לזעוק בסופו: "היכן כל חבריי הלילה?".

שירם של הביטלס קצר, חם ונגיש. שירם של Lcd Soundsystem ארוך, מטריד, מגיע מסצנת האלטרנטיבה. הביטלס כתבו והלחינו שיר מסורתי ואפילו קלאסי לעומת השיר הפוסט מודרני העצבני חסר המנוחה של Lcd Soundsystem.

שני השירים מייצגים בעיניי את שתי התקופות מהאספקט של המוזיקה הפופולריבעוד שבשנות השישים ניסיונות מוזיקליים היו מתקבלים באהדה, שהתבטאה במכירות ובהשמעות ברדיו, היום ניסיונות כאלו נדחקים לשוליים - ורק אוזניים פתוחות באמת מסוגלות לשמוע אותם.

בשנות השישים הכול היה אפשרי, את הכול היה אפשר לשנות, הייתה תחושה שכן צריך לשנות. עתה בימים אלו אנחנו תקועים - ולמרבה האירוניה היום יותר מתמיד השינוי חייב להיעשות.